"ויראו בני־האלהים את־בנות האדם כי טבת הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו. וירא יהוה כי רבה רעת האדם בארץ וכל־יצר מחשבת לבו רק רע כל־היום. וינחם יהוה כי־עשה את־האדם בארץ ויתעצב אל־לבו. ויאמר יהוה: אמחה את־האדם אשר־בראתי מעל פני האדמה מאדם עד־בהמה עד־רמש ועד־עוף השמים, כי נחמתי כי עשיתם. ונח מצא חן בעיני יהוה… אלה תולדת נח: נח איש צדיק."
— מתוך המקרא, בראשית ו'
מושג ה"צדיק" בספרות הקבלית מקביל לספירה השישית בין הספירות הקבליות התחתונות – ספירת היסוד – כמאמר הידוע: "צדיק יסוד עולם". ספירת היסוד מכונה גם "הברית", והיא מקבילה לאיבר הברית באדם ולתחום המיניות. בקריאת הטקסט המקדים לסיפור המבול, נראה כי האירוע המכריע שהוביל אליו נרמז במעשה "בני האלהים" שלקחו את "בנות האדם". כפי שמוסבר בספרות חכמי ישראל, "ותשחת הארץ מפני האלהים" מצביע על כשל בתחום הברית – בתחום המיני.
ובמידה כנגד מידה מופיע המבול – תופעה המגלמת מחיקה של הברית. המבול הוא מים המוחקים את העולם ומזיקים לו. מים, בספרות הקבלית, מסמלת אור – את אור התורה – כמאמר: "אין מים אלא תורה" – אך מי המבול הם אורות ללא הכלה. מים אלה, אורות אלו, מוחקים את העולם – מוחקים את האנושות ואת עולם החי המתקיים באנושות. כי הברית מייצג את תופעת הויסות בכל ההיבטים – ובהקשר המיני בפרט. הברית הוא הכלת הארוס בתוך כוחות הלוגוס ליצירת הציוויליזציה האנושית. בהיעדר ויסות, החברה האנושית והעולם יחד איתה מתדרדרים למצב של כאוס.
בקבלה, האדם נתפס כיצור הוליסטי – הצד העליון והרוחני שבו מקביל ומושפע על ידי הצד התחתון והטבעי. הגבורה בהתמודדות עם היצר וויסות המיניות בצד התחתון תורמת את אותו הגבורה לצד העליון להוריד את האור בצורה מצומצמת ומדודה, כך שיהיה מותאם ונעים למצב העולם. כאשר הברית נפגמת בתחתון, גם הברית בעליון נפגעת, והמים הופכים לדין.
הברית כקשר וכנאמנות
ברמה נוספת, הברית, היסוד, מגלמת את יכולת האדם ליצור קשר עם הזולת ולחיות עמו בנאמנות. נח, המייצג את ספירת היסוד בדור המבול, מתגלה כדמות רוחנית וצדיקה, אך מנותקת. הוא אינו מרגיש מחויבות לברית עם העולם שסביבו – הוא אינו מנסה להשפיע, לתקן, או להחזיר את בני דורו למוטב. לכן, כאשר המבול מגיע, הוא גם לא מנסה להציל אותם.
בהמשך, עם יציאתו מהתיבה, נח שב אל העולם כאיש אדמה, ללא הצלחה. סיפור נטיעת הכרם, שכרותו, וחשיפת ערוותו בידי בנו חם, ממשיך את אותו רעיון – פגם בברית. צאצאי חם, מצרים וכנען, מסמלים שני קצוות של חוסר ברית: מחד, מצרים – חוסר הברית בנקבה; ומאידך, כנען – חוסר הברית בזכר, שהם כנגד שתי הבריתות שמקיימים ישראל – האחת ביציאת מצרים, והשנייה בכניסתם לארץ כנען בימי יהושע.
התיבה כאות וככלי
ההצלה מהמבול מתבצעת באמצעות התיבה, אשר ברמתה המופשטת היא האות – מילה כתובה. תיבה, במשמעותה כאות של טקסט, היא כלי המסוגל להכיל אור – צליל חתוך ומשמעות מוגדרת וסגורה. הטקסט הכתוב, ככלי מסדר, מגן מפני "מבול" של רעיונות ומחשבות, ומשמש כצעד ראשוני להורדת רעיון למציאות ולהנכחתו בממשות.
רעיון התיבה מופיע בהמשך המקרא בסיפור משה בתיבת הגומא שעל היאור. בספרות הקבלית, משה נתפס כגלגולו של נח, כתיקון לו. משה מוריד את אור התורה לעם ישראל כטקסט כתוב. משה, המכונה "רעיה מהימנא" (הרועה הנאמן), מתאפיין בנאמנות לעמו, ביכולת לתווך בין האור העליון לבין המציאות הארצית, להופעת האורות בתוך הכלים, ובאחריות הנובעת מתוך חיי ברית. משה, כתיקונו של נח, מתייצב להגן על בני ישראל ולשאת תפילה בעדם כאשר ה' מבקש לכלותם, משום שהוא חי בברית עם עמו.
ספירת היסוד, הזית והקשת
ספירת היסוד, השישית בספירות הקבליות התחתונות, מתקשרת למין השישי בשבעת המינים – זית השמן. נח יודע שכלו המים כאשר היונה חוזרת עם עלה זית פיה. שהוא חזרתו של הגורם המווסת והמצמצם להווית העולם.
לבסוף, הברית מתחדשת דרך הקשת בענן כהבטחה שמי המבול לא ישובו עוד, בשבעת צבעי הקשת – מהאדום של החי הארצי ועד הכחול של האלהי השמיימי, בחיבורם אל הצבע השביעי הסגול – בעם סגולה.
"והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכר ברית עולם בין אלהים ובין כל־נפש חיה בכל־בשר אשר על־הארץ."