ארץ מצרים: בית עבדים
ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. כאן מתחיל שיעבוד מצרים, שכן יוסף הוא הגורם המחבר בין השמיים הפוטנציאליים לבין הארץ הממשית. יוסף, בעל החלומות, מגלם את היכולת לחלום ואת האמונה לעתיד שמעבר לכבלי המציאות העכשווית. ברגע שאדם מאבד את הקשר אל החלום, הוא נופל לשיעבוד מצרים. מצרים, מלשון "מיצר", מייצגת מציאות קונקרטית שמיצירה על האדם -שלא טוב לו בה.
בני ישראל היו שרויים במ"ט שערי טומאה לפני יציאתם ממצרים, ונאמר שאם היו נופלים לשער החמישים – לא היה ניתן לגאול אותם. לפי רבי יצחק לוריא, האר"י, שער החמישים הוא שער הייאוש. כאשר האמונה כבה, כאשר נר האמונה נכבה והקשר אל החלום נגוז, השיעבוד הופך להיות טוטאלי.
בהמשך לניתוק של פרעה מיוסף, הוא מצווה: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". בספרות הקבלית, הבן הזכר מקביל לשמיים הפוטנציאליים, ואילו הבת, הנקבה, מקבילה לארץ הקונקרטית. המלחמה של פרעה בזכרים נובעת מהניתוק שלו מהשמיים, מכוח החלום, ומכוח האמונה בעתיד הפוטנציאלי, כפי האמירה המפורסמת של מרי מקלאוד בת'ון – " בלי אמונה, שום דבר אינו אפשרי. איתה, שום דבר אינו בלתי אפשרי."
המדבר: ארץ ניסית
יציאת מצרים – היכולת לצאת מהמיצר ומהמציאות החונקת – מהווה מעבר מבית עבדים אל החירות. המעבר הזה קשור במידת האמונה בפוטנציאל השמיימי, האינסופי, המסומל במדבר שמעבר לים סוף. וכך, משה, שמתואר במקרא כ"האיש", לוקח עמו את עצמות יוסף עמו ומוביל את עמו אל החירות.
הגאולה ממצרים מתממשת בקריעת ים סוף – בקריעת כבלי השרשראות הטבעיים אל ההכרה במציאות השמיימית השוכנת מעל לחוקי הטבע. הנס של קריעת ים סוף מסמל את ההשתחררות מהגבולות הצרים של העולם ה"ריאלי" אל עבר מרחבי החלום והרוח הניסיים הפוטנציאליים, אל מרחבי המדבר, המקום שבו האופק הוא אינסופי.
הארץ המובטחת: זוגיות של נס וטבע
העולם הניסי של המדבר אינו היעד הסופי של הנרטיב המקראי. מעבר למדבר שוכנת הארץ המובטחת: בחזרה אל הריאלי, אל חוקי הטבע, אך באינגרציה עם המציאות הניסית של המסע במדבר. ארץ ישראל היא ארץ טובה ורחבה, ארץ הרים ובקעות, ארץ שלמטר השמיים תשתה מים. מציאות שבה האמונה והריאליה, האיש והאישה, הנס והטבע, מתקיימים יחד כזוג נשוי הדרים בכפיפה אחת, כפי האמרה המפורסמת של בן גוריון "בארץ ישראל, אדם שלא מאמין בנסים הוא אדם לא ריאלי".
